בבנק ישראל “שוכבים” כ – 83 מיליארד דולר

3. ההחלטה על רכישת מט”ח מתקבלת בחשאיות ומלבד הנגיד איש לא יודע מי מעורב בתהליך קבלת ההחלטות.
בנק ישראל, שהוא הגוף הממונה על ניהול יתרות המט”ח של מדינת ישראל, מחליט על רכישות מט”ח. בפרוטוקולים של הוועדה המוניטרית של בנק ישראל אין זכר לדיונים אודות תהליך קבלת ההחלטה לרכישת מט”ח. למעשה, החלטות בעלות משמעות של מאות מליארדי שקלים, נלקחות באופן שניתן להגדירו חשאי ובידי מספר אנשים בודדים.4. בנק ישראל מדפיס/מייצר מאות מיליארדי ש”ח על מנת לרכוש את הדולרים ומעביר אותם בעיקר לגופים זרים.
בנק ישראל מחליט לרכוש מט”ח. נניח שמדובר ב- 100 מליון דולר ביום מסוים. לשם כך הבנק ,על פי דבריו, מדפיס/מייצר כ350 מיליון שקלים (לפי שער של 3.5 שקלים לדולר) .את  הכסף הוא מעביר לבנק מסחרי לצורך ביצוע העסקה. הבנק המסחרי מאתר לקוחות המעוניינים למכור דולרים, ואז מתבצעת העסקה. הגופים שמוכרים את הדולרים ומקבלים תמורתם שקלים הם, על-פי-רוב, גופים זרים שלא מתוך הכלכלה המקומית (בנקי השקעות, קרנות גידור, השקעות וכו’). הדולרים מועברים לבנק ישראל, השקלים עוברים לגורמים שקנו, הבנק מקבל את העמלה שלו. עסקה סגורה.5. מיליארדים מהדולרים שרכש בנק ישראל הועברו לניהול חברת ההשקעות שפישר מושקע בה.

6. בנק ישראל נמצא בחוב אדיר של 125 מיליארד ש”ח והפסד של כ44.5 מיליארד ש”ח בעקבות רכישות מט”ח.
השקלים שבנק ישראל הדפיס, ושייכים כעת לגופי השקעות מחו”ל, נכנסים למחזור הכלכלי של מדינת ישראל. מכיוון שמדובר בסכומי כסף גדולים מאד, שהימצאותם בשוק תוביל לאינפלציה חריפה, יש צורך “לספוג” אותם מן השוק. לכן בנק ישראל יוצר מכשיר ספיגה, קוראים לו מק”מ (מלווה קצר מועד), וסופג את מרבית השקלים החדשים מן הציבור. עבור מק”מים אלה משלם בנק ישראל ריבית. זהו המחיר הראשוני של רכישת הדולרים. בסוף 2013 עמדה יתרת המק”מים על 125 מליארד ש”ח, 43% בידי הבנקים וחברות הביטוח, 43% בידי קרנות הפנסיה, הגמל וקרנות נאמנות ו-14% בידי הציבור.7. בנק ישראל לא יוכל להשתמש ברזרבות הדולרים שרכש למקרה שיתרחשו אירועים עתידיים.
בניגוד לדעה הרווחת שהרזרבות שמחזיק הבנק הכרחיות לצורך התמודדות עם אירועים עתידיים, פרופ’ ירון זליכה, מי שהיה החשב הכללי, הסביר בעניין זה כי אין כל סיכוי שבנק יממש את הר הדולרים שהוא יושב עליו. ברגע שהוא ינסה לממש חלק ממנו, כל הייצוא של מדינת ישראל יקרוס. לטענת זליכה, דולרים שנרכשו לפני כ-20 שנה, בתקופת כהונתו של הנגיד פרנקל, עדיין מצויים בבנק ישראל “ועוד לא הצלחנו להיפטר מהם”.8.  הטענה שמניעת התחזקות השקל היא זו שמניעה את הבנק לרכוש את המט”ח לא עומדת במבחן המציאות.
בחינה של רכישות המט”ח של הבנק תגלה כי דווקא בחודשים שהבנק רכש מט”ח באופן מאסיבי (אוגוסט 2009 או אפריל 2010) שער הדולר הממוצע היה גבוה יחסית (סביב 3.75). לעומת זאת, בחודשים בהם שער הדולר היה נמוך מאד – סביב 3.30 –כמו בקיץ 2011, בנק ישראל כמעט ולא רכש דולרים.

9. בנק ישראל משתמש ברכישות המט”ח כדי להגדיל את כמות הכסף במשק.
בנק ישראל מודה שחלק מהכסף שהוא מייצר לצורך רכישת המט”ח לא בהכרח נספג או יספג על ידו וזאת על מנת שיוכל להגדיל את כמות הכסף במשק וליצור אינפלציה. מדובר בהרחבה כמותית ברורה שנעשית כאן בידי בנק ישראל.

10. בנק ישראל משקיע עד 12% מיתרות המט”ח במניות.
כדי לממן תשלומי ריבית על המק”מים, שהבנק צובר וצובר, נאלץ בנק ישראל להפוך לשחקן מרכזי בבורסות העולם והוא מקצה עשרות מליארדי שקלים (כיום התיר הבנק לעצמו להשקיע עד 12% מן היתרות – שהם כ-10 מליארד דולר) למסחר במניות ומכשירים פיננסיים. משבר עולמי נוסף, שאינו תרחיש מופרך, עלול להפיל על בנק ישראל הפסדים עצומים העלולים להעמיד את הכלכלה הישראלית במצב חמור.11. רכישות המט”ח מונעות את יכולתו של בנק ישראל להתמודד עם בועת הנדל”ן ויוקר המחיה.
בנק ישראל אינו יכול להעלות את הריבית (משום שאז יספוג תשלומי ריבית כבדים במק”מים). הריבית הנמוכה מעודדת את הציבור לפנות בעל כרחו להשקיע את כספו בנדל”ן והתוצאה היא עלייה של 50% במחירי הנדל”ן בארץ מאז 2009. השילוב של כסף חדש שנוצר במשק הישראלי כתוצאה מהגדלת יתרות המט”ח בשילוב עם חוסר היכולת של בנק ישראל להעלות את הריבית יוצר מלכוד של עליות מחירים שקשה לראות את סופו.12. המרוויחים הגדולים מרכישות המט”ח: תאגידים בינלאומיים.המרוויחים הגדולים מן המהלך הזה הם תאגידים בינלאומיים, הנקראים בעיתונות הכלכלית הישראלית “הספקולנטים”. אלה מספקים את הדולרים הזולים לבנק ישראל ומקבלים תמורתם שקלים חזקים. המהלך חושף את הכלכלה הישראלית ללחצים וסיכונים מיותרים. גורמים ספקולנטיים אלה, שאין להם כל זיקה לחברה הישראלית, יכולים להשפיע בצורה מסוכנת על המשק הישראלי.